בדרך לחתונה עוצרים בבית משפט
אמן קעקועים בשם ס. ויטמור וויטמיל תובע את אולפני וורנר ודורש מהם לעצור את הפצת הסרט בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק, ההמשך לסרט המצליח הראשון בדרך לחתונה עוצרים בווגאס. המקעקע טוען שבסרט אחד הגיבורים מקעקע על הפנים שלו קעקוע כמו זה שיש על פנים של מייק טייסון (שאף השתתף בסרט הראשון) וכי הוא זה שעיצב הקעקוע הזה ולכן הזכויות עליו הם שלו בלבד.
בינתיים אולפני וורנר הגישו כתב הגנה שבקצרה טוען כי הטענות מגוחכות, מעולם לא הוגשה לבית משפט תביעה על זכויות יוצרים לקעקוע שמקעקע כלשהו צייר על פניו על לקוח, וכי בכל מקרה, אם למישהו שייכות הזכויות הרי זה למייק טייסון בעצמו שהזמין את הקעקוע ושילם עליו.
מאחר ואת הבלוג זה התדיינות משפטית בנושא זכויות יוצרים מעניינת לו חלקים מוצנעים ושעירים בגוף האדם, לא אלה אתכם בפרטי התביעה וההשלכות שלה, מה גם שמערכת המשפט האמריקנית בהחלט יכולה לפסוק לטובת התובע ולגרום לאולפני הסרטים הפסדים של עשרות מיליוני דולרים בהתחשב בפופולאריות של הסרט הראשון. ואולי זה סוג של צדק פואטי, אחרי שאולפני המוזיקה גרמו ללא מעט אנשים פשוטים בארצות הברית להפסיד את התחתונים שלהם ולהשתעבד כל החיים לתשלומי חובות של מיליונים בגלל שהורידו כמה עשרות שירים לנגן המדיה שלהם.
ובעיקר אולי זו נקמה מתוקה על מגפת סרטי התלת מימד שתוקפת אותנו ושמאפשרת לבעלי האולמות להקפיץ מחיר של כרטיס ל-50 שקלים (בלי להחשיב קולה או פופקורן בעוד מאה שקלים ובלי להחשיב עמלת הזמנה באינטרנט, שהיא שיא החוצפה בהתחשב בכך שחוסכים להם תור בקופות ותשלומים לכוח אדם) ושלא מספקת שום, אבל שום ערך מוסף לחוויית הצפיה, וכל מי שכבר ראה שודדי הקריביים 4 בטח יודע על מה אני מדבר.
23.05.2011 21:18
תגובות
עדיין לא פורסמו תגובות למאמר
כתוב תגובה
* = שדה נדרש